לפני שנה בדיוק הייתי בשיקגו לרגל פסטיבל המוזיקה הראשון בחיי. התארחתי שם אצל ידידה, ובאחד הימים בא לבקר אותה חבר שבמקרה גם היה בסיסט בלהקה בשם Maps & Atlases. בין מרגריטה למרגריטה על המרפסת, אני סיפרתי לו על הבס האקוסטית המיוחדת ששלחתי הביתה מניקרגואה (אז עוד לא ידעתי על גורלה המר), והוא סיפר לי קצת איך הם סוף סוף מתחילים להצליח ויהיה לו כסף לחיות כמו בן אדם. זה היה די כיף לראות אותו מתרגש מהמחשבה שסוף סוף יכירו את הלהקה שלו, ואיחלתי לו הרבה הצלחה לפני שנפרדנו.
משום מה, לפני כמה ימים נזכרתי בלהקה הזו ורציתי לראות מה עלה בגורלם. חיפוש קצר ביוטיוב הביא אותי לקטע המקסים הבא שמבצע הסולן שלהם. כמה פשוט, ככה מסובך, ככה יפה.
השבוע קרה לי משהו נדיר ביותר. נכנסתי לאוזן השלישית לשכור סרט עם היפה שלי, ובדרך החוצה שמעתי בלוז מתנגן. לא יכולתי לעצור בעצמי ומיד וקפצתי לשאול את המוכר מי זה. "Clarence 'Gatemouth' Brown" הוא ענה.
איזו התרגשות! אני לא יכול לזכור מתי בפעם האחרונה גיליתי בחנות דיסקים מוזיקה חדשה. כשחושבים על זה, אני לא זוכר מתי הייתי בפעם האחרונה בחנות דיסקים.
עם כל המוזיקה הדיגיטלית וההורדות שהפכו את האינטרנט לסופרמרקט בלתי נגמר של מוזיקה, השיטוט בין מדפי הדיסקים סתם כך קיבל לפתע גוון של קדושה. אמנם, מדובר בסכנה ידועה לביטחונו של חשבון הבנק שלי, אך האם ישנה דת שלא דורשת ממך מעשר?
זיפזופ אקראי בבית מלון באוסטריה גילה לי את Caravan Palace, שמוצאה בכלל צרפתי. למרות שמוזיקלית הם משלבים בלגאן עם סמטוחה, איך שהוא יוצאים להם יהלומים. ברוני ההופעות, הביאו אותם לביקור!
