סליחות

I have to say something if I want to sing
But it's not about the words
It's my voice rising
To a place far from me
That my fingers can't reach
And my legs are so tired from all this standing
Standing still

(Before and Again\ Akron/Family)

לאחרונה התחלתי לתהות למה אני צם ביום כיפור. הרי אנשים רבים מקפידים לצום בשל קשת רחבה של סיבות, אבל לי אין תשובה לשאלה הזו. אני לא דתי, מסורתי, קונסרבטיבי או רפורמי, ואני די בטוח שאני לא מאמין באלוהים. יש לי את כל הכבוד שבעולם כלפי מי שמאמין אמונה אמיתית, ובמקום מסוים גם קצת קנאה, אבל מה משמעותו של יום כיפור עבורי שצם מחד, אך מאידך רואה ברצף את העונה השנייה של 30 רוק כדי שהצום יעבור מהר יותר?

בכלל, די משעשע אותי כל הקונספט הזה של מועד מוגדר שבו מבקשים סליחה מגורם כלשהו. מרתק איך כל דת מצאה לה איזה חריץ דרכו המאמינים משחררים קיטור של חטאים, כשהשכלול המרשים ביותר של הקונספט הוא תא הוידויים הקתולי. בוא כל יום ראשון, תשפוך אקונומיקה על הנשמה, ונתראה בשבוע הבא. די נוח.

ברמה האישית זה פשוט לא מדבר אלי, ועם כל זאת אני עדיין צם ביום כיפור. אני זוכר במיוחד יום כיפור שעבר עלי באבט"ש של התנחלות רנדומלית כלשהי, שם מותר היה למאבטחים לשתות מים, אך רק אם שותים אותם מתוך פקק המימייה.

את מספר הפקקים המדוייק ששתיתי באותו יום איני זוכר, וכנראה שהצום השפיע עלי קמעה, מאחר ומצאתי עצמי מגן בלהט על ההתנתקות בבית משפחה מקומית לאחר תום הצום (סוג של משאלת מוות, למי שמתעניין), אבל השאלה שמעסיקה אותי היא כזו – מדוע עקבתי באדיקות אחרי אותה טקסיות של שתיית מים מהפקק? הרי ככל הנראה זה נגזר מאיזו פרשנות של רב כזה או אחר, מנהיג שאני לא נוהג כעצותיו. עדיין, כמו טאטעלע, שתיתי מהפקק.

האם זה ההרגל? האם זו העובדה שמהרגע שאני זוכר את עצמי רק רציתי לצום כמו אבא ואמא? אולי סתם קשה לי להתרגל לשינוי? אולי פשוט קשה לי לדמיין מצב אחר? אולי זו איזו שן חלב רכה שהייתה צריכה ליפול כבר מזמן? אולי לא.

אני מגדיר את עצמי כיהודי תרבותי. אני לא מאמין באלוהים, אבל אני מאמין ביופי של התרבות שלי ובמשפחתיות שלה. עדיין, יום כיפור הוא שונה. הוא לא מועד משפחתי במקורו (למרות שהוא הפך להיות כזה בתרבות החילונית) – הוא מועד אישי. ואם ננקה לרגע את האלמנטים הדתיים של חרטה אינסטנט במבצע מבורא עולם, יום כיפור הוא מועד חשוב עבורי.

הוא מועד חשוב כי לבני אדם, בכללם אני, קשה לבקש סליחה. לאו דווקא העובדה שמגדירים לנו יום אחד שבו מותר לבקש סליחה היא העניין פה, אלא העובדה שמזכירים לנו שצריך לבקש סליחה. העובדה שכל המציאות היום יומית מתפוגגת לזמן מה, הופכת את היום הייחודי הזה לאירוע שיצרב בתודעה של כל אחד ואחד מאיתנו. הצום הוא רק חלק מסוים מהמהות הזו. לכן, ביום הכיפורים אני לא מבקש סליחה - אני מהרהר בחשיבותה. אולי לא במהלך צפייה ב – 30 רוק, אבל כן במהלך ישיבה במרפסת והאזנה ל – Akron/Family הנפלאים.

אלוהים יודע שבעולם המודרני, כשאנשים דופקים אחד את השני בשביל קידום בעבודה, דוקרים אחד את השני במהלך טיול עם הכלב ושודדים זקנות בשביל לממן סמים, סליחה היא מצרך נדיר.

אז נתראה בשנה הבאה – אני עדיין אצום, כנראה תוך צפייה בעונה הרביעית של 30 רוק או במרתון סרטי אקשן. ההבדל הוא שהפעם אני אהיה שלם עם זה.

חג סוכות שמח לכולם.

הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.