היי ג'ו

יש משהו בבלוז ששורף לי את הנשמה. בעברית, באנגלית, עם גיטרה אקוסטית או עם שלוש חשמליות – זה פשוט לא משנה. אם עושים בלוז טוב, עם גרוב ולהט, זה מעורר בי סט שלם ונרחב של רגשות – בשיר אחד אני מקשיב לפצע פתוח, ובשיר הבא אני פשוט מת שהייתי כל כך מגניב.

את הבלוז האמיתי קשה לזייף. אין כאן הפקה מתוחכמת ונוצצת – יש כאן איש שפורש את הנשמה, החוויות והחיים שלו בכל הברה שהוא שר. אפשר לשמוע את כל הימים שהוא לא אכל, את כל הילדים שהוא זנח, הסמים שהוא עשה – כל הסבל האנושי מרוכז בשתיים-שלוש דקות. כמובן שאני אף פעם לא שבע, תמיד מחפש עוד מהמתוק-מריר הזה שיצרוב לי עוד ועוד חורים בנשמה. לאחרונה, חברים, נפלתי על גילוי שווה במיוחד.

Black Joe Lewis היה קרוב מאוד להפוך לשחקן פוטבול, אבל פניה קטנה בצומת הגורל הביאה אותו לעבוד בבית עבוט כשהיה בן תשע עשרה. ביום יחסית משעמם בחנות, הוריד ג'ו את אחת הגיטרות שהיו תלויות על הקיר והחל להשתעשע עמה. כמובן שלא עבר זמן רב והוא כבר רכש את אותה הגיטרה והחל לנגן ללא הפסקה.

Black Joe Lewis

Black Joe Lewis

אט אט ג'ו צבר ביטחון, החל להופיע בערבי במה פתוחה וחידד את כישוריו. אחד מחברי להקתו העתידית, The Honey Bears, ראה אותו מופיע וביקש ממנו לחמם במשותף את הופעתו הקרובה של ליטל ריצ'ארד באוסטין שבטקסס, שם התגוררו. מהר מאוד החברים הפכו לשם דבר, ובתחילת 2009 הוציאו אלבום בכורה בשם “Tell 'em What Your Name Is!”

המוזיקה של ג'ו מהירה וממזרית, מעין תערובת פאנקית-בלוזית רקידה שכזו. זה פשוט מדהים איך בחור בן עשרים ושש מצליח להישמע כאילו הוא כבר ניסה כל מה שיש לחיים להציע, ואז הוציא את ג'יימס בראון מהקבר כדי לגנוב לו את מיתרי הקול ולשיר על כל זה. פשוט תענוג.

5 תגובות לפוסט "היי ג'ו"

  1. מאת שירה:

    וואו!!!!

    איזה יופי!

    גילוי אדיר

    תודה רבה שחלקת
    :)

  2. מאת נדב:

    שמחתי יקירתי.

    תגובות כמו שלך עושות אותי שמח :)

  3. מאת Jim:

    שמחתי להכיר, נהנתי מאוד להאזין!
    לבחור בהחלט יש גרוב והוא יודע להשתמש בקול שלו. חשוב לא פחות, להקה שנשמעת מעולה!
    מאוד אהבתי את הקליפ המחווה לעטיפות אלבומי ג'אז.

    העניין הוא שהוא מאוד פאנקי, R&B ופחות בלוזי, כלומר, פחות ממה שציפיתי.
    אתה מבין, כשאתה מדבר על בלוז, על פצעים פתוחים, על גיטרות שחותכות לך את הנשמה אני חושב על סוני בוי ווילימסון השני, בליינד בוי פולר, דויד פרץ.. אני מניח שהבנת אותי..

    בכל אופן, תודה! אני עכשיו אברר אם אפשר לארגן הפצה מסודרת של אלבומיו בארץ.

  4. מאת נדב:

    מבין אותך לגמרי ג'ים, אבל זה בדיוק מה שאהבתי בו, את השילוב הביזארי הזה. הוא מאוד פאנקי, אבל בסופו של יום שר על זה שהוא תפרן. בעיני הוא מתנהל כמו מאדי ווטרס בתחילת דרכו – הוא פשוט האיש הכי מגניב בסביבה, אבל שומעים הוא ירק דם כדי להיות שם. עבורי זה היה מרענן, וכמו שהאולינ' וולף אמר פעם: "When you got no money, you got the blues" :)

  5. מאת Jim:

    שכנעת אותי. לגמרי :)

כתיבת תגובה