ג'קו

20 באוקטובר, 2009

שלומות. אני מתנצל על ההיעדרות הארוכה יחסית, אבל הייתי קצת שבור נפשית לאחרונה – בס אקוסטית ששלחתי לעצמי מניקרגואה, שם היא הוכנה עבורי בעבודת יד, הגיעה לארץ במספר חתיכות. כנראה שמישהו באחד המכסים בדרך חשב שיש שם סמים, רצה לקחת אותם לעצמו, גילה שלא מוחבא שם שום דבר בעל ערך (חוץ מהנשמה שלי), והוציא את האגרסיות על הגיטרה במקום על אשתו. המקרה הנ"ל, בשילוב מסעות שוטפים בין תל אביב לצפון, מעט מנעו ממני לכתוב לאחרונה.

אבל מה שעבר עבר ובעוד הגיטרה נשברה, אני מצאתי דירה. אכבד את זכר הבס הנפלאה ההיא בכתיבה על זכרו של בסיסט מאוד מיוחד לליבי, ובתקווה שלאחר הפוסט הזה הוא יהיה מיוחד גם עבורכם.

חברים – מה אתם חושבים כשאתם שומעים את המילה בסיסט? אני מוכן להתערב על המשכורת של החודש האחרון שהתמונה שעולה לרובכם בראש היא של בחור (או בחורה! שוביניסטים כולכם) שעומד שם בצד על הבמה. לרוב הוא קצת עצוב כי אף אחד לא סיפר לו שגיטרה חשמלית סטנדרטית זה מה שגורם לבחורות לחשוב שאתה מגניב. נכון? לא נכון? ניחא. גם אם טעיתי – אני מובטל, בכל מקרה לא תראו ממני שקל.

בס היא כלי חשוב בכל להקה, אבל לטס פייס איט חבר'ה – זה כלי ליווי. יש סיבה שמקרטני התבאס כשהביטלס החליטו שהוא צריך ללמוד לנגן על בס. זה כלי שנועד לרפד ולעבות את הצליל של הלהקה ולחבר בין הקצב להרמוניה, מה שמצד אחד נשמע נפלא ומתוחכם, ומצד שני כמו מה שאומרים לילדים שלא משחקים את השמש בהצגת חנוכה. אבל אי שם בשנות השבעים העליזות, הגיע איש יקר שעשה סוג של מהפכה בתחום – ג'ון פרנסיס אנתוני פסטוריאוס השלישי, הידוע יותר בתור ג'קו פסטוריאוס.

Jaco Pastorius

Jaco Pastorius

ג'קו בכלל החל את דרכו המוזיקלית כמתופף, אבל בגיל 13 נפצע במרפק בעת ששיחק פוטבול, פציעה שבעקבותיה נדרש לסדרת ניתוחים שמנעה ממנו לנגן. בערך באותו הזמן, הבסיסט של הלהקה שהקים בדיוק פרש מההרכב, וג'קו ניגש למשכונאי הקרוב למקום מגוריו, ויצא עם גיטרה בס שעלתה לו 15 דולרים. ממצב של אפס ידיעה כיצד לגשת לכלי מיתר, ג'קו לימד את עצמו תוך שבוע ללוות את הרכב ה – R&B שלו בצורה בסיסית. מהר מאוד ג'קו צבר ניסיון ותעוזה, הפך לבסיסט מוביל ומוכר בפלורידה וניגן עם אמנים אורחים רבים.

במעלה הדרך ג'קו החל להאזין לג'ז, והעולם הקסום הזה משך אותו בעוצמה. כנגן אומן, הוא ראה בג'ז סגנון חסר גבולות, ועל כן מקום שבו יוכל להתפתח עד אינסוף. הוא רכש קונטרבס והחל להתאמן, אך הלחות של פלורידה עשתה שמות בכלי ומהר מאוד הקונטרבס התפורר לו בידיים וג'קו החליף את הקונטרבס בגיטרת פנדר ג'אז חדשה, הבנטלי של גיטרות הבס.

עדיין, הצליל הייחודי והחם של הקונטרבס הדהד באוזניו, וחסר לו. יום אחד ג'קו קם בבוקר, לקח את הגיטרה החדשה שלו ועקר את כל הסריגים (פסי המתכת הקטנים) שלה, מילא את החורים שנוצרו ושייף את הצוואר עד שזה הפך לחלק לחלוטין. כל מי שאי פעם קנה גיטרה, במיוחד כזו שעולה שמונת אלפים שקלים, יודע שרק דפוק אמיתי יעשה דבר כזה לגיטרה החדשה שלו. לי אישית זה היה מרגיש כמו לעקור ציפורניים, אבל ניחא.

הצליל שג'קו הצליח לייצר מהכלי החדש שלו היה ייחודי בצורה בלתי רגילה – חם, מזמין ומהדהד כמו שאף בס לא נשמעה קודם לכן. תוך שהוא משלב את סגנון הנגינה הייחודי שלו, שהתמקד בנגינה מלודית מאוד בקצב של מכונת ירייה, ג'קו החל את מסעו להצעדת הבס אל קידמת הבמה.

Jaco Pastorius

Jaco Pastorius

מכלול היצירות של האיש, העצמאיות שבהן כמו גם אלה בהן ליווה אמנים אחרים, הוא נרחב ביותר. החל מאלבומי הסולו, בהם ניתן למצוא יצירות מופת כגון Portrait of Tracy (אותה הוא מנגן על גיטרה בס בלבד) Opus Pocus, Kuru הג'אזיים ואת Come On Come Over, The Chicken הפאנקיים, דרך עבודתו עם להקת Weather Report ועד נגינה במספר אלבומים של ג'וני מיטשל, הרבי הנקוק ורבים אחרים. ג'קו מיצב עצמו כמלחין מוכשר, פרפורמר ענק ונגן להשכרה מהטובים והייחודיים שניתן היה למצוא באותה תקופה.

כמו הרבה מאוד אמנים נפלאים מאותו העידן, ג'קו זרח באור מסנוור לזמן קצר מאוד, ודעך לאלמוניות עד שנפטר בטרם עת. הוא תמיד היה קיצוני – במקרה אחד אף הטיח את הבס שלו במתופף במהלך הופעה כשהוא צורח עליו שיעמוד בקצב. ג'קו נשא עמו זרעים של מחלות נפש שונות, ולאחר שנים של תדלוקן בכמויות סמים שהיו גורמות לזאב רוזנשטיין להשפריץ ניטים מהמחשבה על הפוטנציאל המסחרי, הוא אובחן כבעל הפרעה דו-קוטבית. סדרה של תקריות מביכות הפכה אותו למוקצה בעולם המוזיקה, ואת חמש שנותיו האחרונות הוא בילה כהומלס במאורות סמים שונות. בשנת 1987 ניסה ג'קו להתגנב לתוך מועדון לילה בעיר מגוריו, אך שומר הסף לכד אותו והכה אותו עד שהוא נכנס לתרדמת. זמן מה לאחר מכן, ב – 21 לספטמבר 1987 (יום ההולדת שלי, אגב), הוא נפטר כשהוא בן שלושים וחמש בלבד.

בעיני הגדולה של ג'קו היא מעבר לפריצת גבולות הבס החשמלית – את זה עשו ועושים עוד בסיסטים נפלאים כמו סטנלי קלארק, מרקוס מילר, ויקטור ווטן ואחרים. ג'קו הראה לי שגבולות נועדו לפריצה, מגבלות נועדו לניצול ותקרות זכוכית נמצאות שם רק כדי שננפץ אותן. הוא סמל של רדיפה חסרת פשרות אחר התשוקה, לטוב ולרע.

סליחות

2 באוקטובר, 2009

I have to say something if I want to sing
But it's not about the words
It's my voice rising
To a place far from me
That my fingers can't reach
And my legs are so tired from all this standing
Standing still

(Before and Again\ Akron/Family)

לאחרונה התחלתי לתהות למה אני צם ביום כיפור. הרי אנשים רבים מקפידים לצום בשל קשת רחבה של סיבות, אבל לי אין תשובה לשאלה הזו. אני לא דתי, מסורתי, קונסרבטיבי או רפורמי, ואני די בטוח שאני לא מאמין באלוהים. יש לי את כל הכבוד שבעולם כלפי מי שמאמין אמונה אמיתית, ובמקום מסוים גם קצת קנאה, אבל מה משמעותו של יום כיפור עבורי שצם מחד, אך מאידך רואה ברצף את העונה השנייה של 30 רוק כדי שהצום יעבור מהר יותר?

בכלל, די משעשע אותי כל הקונספט הזה של מועד מוגדר שבו מבקשים סליחה מגורם כלשהו. מרתק איך כל דת מצאה לה איזה חריץ דרכו המאמינים משחררים קיטור של חטאים, כשהשכלול המרשים ביותר של הקונספט הוא תא הוידויים הקתולי. בוא כל יום ראשון, תשפוך אקונומיקה על הנשמה, ונתראה בשבוע הבא. די נוח.

ברמה האישית זה פשוט לא מדבר אלי, ועם כל זאת אני עדיין צם ביום כיפור. אני זוכר במיוחד יום כיפור שעבר עלי באבט"ש של התנחלות רנדומלית כלשהי, שם מותר היה למאבטחים לשתות מים, אך רק אם שותים אותם מתוך פקק המימייה.

את מספר הפקקים המדוייק ששתיתי באותו יום איני זוכר, וכנראה שהצום השפיע עלי קמעה, מאחר ומצאתי עצמי מגן בלהט על ההתנתקות בבית משפחה מקומית לאחר תום הצום (סוג של משאלת מוות, למי שמתעניין), אבל השאלה שמעסיקה אותי היא כזו – מדוע עקבתי באדיקות אחרי אותה טקסיות של שתיית מים מהפקק? הרי ככל הנראה זה נגזר מאיזו פרשנות של רב כזה או אחר, מנהיג שאני לא נוהג כעצותיו. עדיין, כמו טאטעלע, שתיתי מהפקק.

האם זה ההרגל? האם זו העובדה שמהרגע שאני זוכר את עצמי רק רציתי לצום כמו אבא ואמא? אולי סתם קשה לי להתרגל לשינוי? אולי פשוט קשה לי לדמיין מצב אחר? אולי זו איזו שן חלב רכה שהייתה צריכה ליפול כבר מזמן? אולי לא.

אני מגדיר את עצמי כיהודי תרבותי. אני לא מאמין באלוהים, אבל אני מאמין ביופי של התרבות שלי ובמשפחתיות שלה. עדיין, יום כיפור הוא שונה. הוא לא מועד משפחתי במקורו (למרות שהוא הפך להיות כזה בתרבות החילונית) – הוא מועד אישי. ואם ננקה לרגע את האלמנטים הדתיים של חרטה אינסטנט במבצע מבורא עולם, יום כיפור הוא מועד חשוב עבורי.

הוא מועד חשוב כי לבני אדם, בכללם אני, קשה לבקש סליחה. לאו דווקא העובדה שמגדירים לנו יום אחד שבו מותר לבקש סליחה היא העניין פה, אלא העובדה שמזכירים לנו שצריך לבקש סליחה. העובדה שכל המציאות היום יומית מתפוגגת לזמן מה, הופכת את היום הייחודי הזה לאירוע שיצרב בתודעה של כל אחד ואחד מאיתנו. הצום הוא רק חלק מסוים מהמהות הזו. לכן, ביום הכיפורים אני לא מבקש סליחה - אני מהרהר בחשיבותה. אולי לא במהלך צפייה ב – 30 רוק, אבל כן במהלך ישיבה במרפסת והאזנה ל – Akron/Family הנפלאים.

אלוהים יודע שבעולם המודרני, כשאנשים דופקים אחד את השני בשביל קידום בעבודה, דוקרים אחד את השני במהלך טיול עם הכלב ושודדים זקנות בשביל לממן סמים, סליחה היא מצרך נדיר.

אז נתראה בשנה הבאה – אני עדיין אצום, כנראה תוך צפייה בעונה הרביעית של 30 רוק או במרתון סרטי אקשן. ההבדל הוא שהפעם אני אהיה שלם עם זה.

חג סוכות שמח לכולם.

מארץ הקרחונים

23 בספטמבר, 2009

אני לא הראשון לכתוב את זה (וגם לא החמש מאות), אבל גם לי בא – יא אללה, איזו זרימת הופעות מרגשת מתרחשת פה לאחרונה!

אט אט עוברת כאן כמות מרשימה וממסטלת של אמנים, החל מפופולריים ביותר ועד לאמני אינדי נפלאים. שמעתי רבים המלעיזים כי חלק גדול מהם מגיעים אלינו אחרי השיא, לפני השיא, ליד השיא וכל מיני דברי טעם שכאלה, ואני עונה – למי אכפת? שיגיעו מתי שהם רוצים, שחלקם ייתנו הופעות מחורבנות,  ושלחלק מההופעות האלה גם לא יגיעו הרבה אנשים. העיקר שיגיעו. העיקר שישראל סוף סוף תהיה נקודה שבה אמנים מתחילים או מסיימים סיבוב הופעות ואולי, רק אולי, מקבלים גם דחף לחזור או לספר כמה כיף היה כאן.

בכל מקרה, בין שלל גשמי הברכה המוזיקליים, טיפה אחת קוסמת לי במיוחד. היישר מאיסלנד, מגיעים אלינו Múm הנפלאים להופעה בודדת. אני, שמכור לכל דבר מוזיקלי מהמדינה הפצפונת הזו, אנצל את ההזדמנות לספר לכם על שני דברים מענגים בקשר לסצינה הפורה שלה.

איסלנד

איסלנד

הראשון מביניהם הוא Screaming Masterpieces, דוקומנטרי מרתק אודות סצינת המוזיקה האיסלנדית עליו נפלתי לפני כשנה בלילה של נדודי שינה. הסרט מספר מעט על ההיסטוריה המוזיקלית המודרנית באיסלנד (מימי ביורק והשוגרקיובס וגם לפני) ומנסה להסביר את כמויות המוזיקה המרתקת שהמדינה הזו מייצרת. לעניות דעתי הוא עושה את שני הדברים בצורה פשוט נפלאה. כמובן שבהיותי חבר אמת של כולכם, איתרתי עותק מלא של הסרט בגוגל וידאו (קטעים, מי ידע שהשירות הזה עדיין קיים?). אז הנה, שלא תגידו שלא מצאתי לכם מה לעשות ביום כיפור.

וברוח איסלנדית קרירה זו, אני גם אמליץ לכם על ההרכב המופלא Amiina שהכיר לי חברי דן לפני חודשים רבים. ארבע בנות ההרכב נפגשו באקדמיה למוזיקה ב - 2004 והחליטו לנסות וליצור ביחד. אי אפשר שלא להתאהב בהן לאחר שבביוגרפיה הרשמית שלהן נכתב כי "לקראת סשן ההקלטות הראשון בנות ההרכב העמיסו את הרכב בכל כלי נגינה שיכלו למצוא, ואז מילאו כל מקום פנוי באוכל. הבנות מתעקשות כי לכך היה חלק מהותי בתהליך היצירה".

עטיפת האלבום Kurr

עטיפת האלבום Kurr

בנות אמינה אכן מנגנות על כלים רבים, החל מגיטרה וצ'לו, דרך פעמונים ותיבת נגינה ועד מסור, והתוצאה נשמעת מעט כמו פסקול של חלום. לא מפתיע לגלות שבנות ההרכב מקליטות ומופיעות פעמים רבות עם Sigur Ros, הלהקה האיסלנדית המפורסמת ביותר בעולם שנודעה גם היא בצליל המהורהר והייחודי שלה.

עד היום הוציאו הבנות אלבום בודד, Kurr שמו, ממנו אמליץ לכם בחום רב על Rugla ועל Seoul (האלבום כולו נפלא, אבל אלו באמת יצירות שהן מעל ומעבר).

חגים נהדרים לכולכם.