האיכרים

16 בספטמבר, 2009

נפלתי על הופעה שלהם מתוך שעמום בחוף המזרחי של ארה"ב, וחזרתי מתוך הערצה מאושרת להופעה שנייה בחוף המערבי של אותה מדינה רחבת ידיים. חשבתי שהם היו הסוד שלי, שאף אחד לא מכיר אותם חוץ ממני וכה התרגשתי לקראת היום שבו אחשוף אותם לקוראי הבלוג הזה. אללי – גיאחה, האיש והיקום המוזיקלי המהלך, זרק את שמה של הלהקה הזו בהפרש של ימים בודדים ובעוד אני אוחז בפוסט חצי אפוי. נו מילא, עדיף בעונג שבת מאשר בכל מקום אחר – לפחות אני יודע שיש לי טעם טוב. אבל אם כבר באתם לבקר, תרשו לי לספר לכם עליהם מעט יותר.

ה – Los Campesinos, האיכרים בספרדית, בכלל הוקמו ב – 2006 בוויילס. שבעה מוזיקאים מוכשרים שחולקים ביניהם כלים ביזאריים יותר ופחות, עושים ערבוביה מרירה-מתוקה-רקידה שתמיד נוגעת לא-נוגעת בכמה סגנונות מוזיקליים. עם מבטא ולשי מגניב וגישה מוזיקלית חצופה קמעה, עברה בדיוק שנה מההופעה הראשונה שלהם עד שהם הפכו ללהקת החימום של Broken Social Scene המצוינת.

Los Campesinos

Los Campesinos

באמתחתם תמצאו שני אלבומים מעולים, Hold On Now, Youngster ו – We Are Beautiful, We Are Doomed, שפשוט מחווירים אל מול האנרגיות שהחבורה הזו מייצרת בהופעה חיה. הם מרגישים בנוח על הגבול הדק של בלגאן מוזיקלי, ומצליחים תמיד להישאר מהצד הנכון שלו – משימה שהרבה להקות נופלות בה, במיוחד בלייב. לוקח לקהל בערך שני שירים להתאהב בהם (לי לקח שיר אחד) והם בתורם מחזירים אהבה כמו שרק הם יודעים. זו אהבת מעריצים בעוצמה שחורכת את הקהל שמגיעה משיכרון הפעם הראשונה בה אדם רואה מרבד של עשרת אלפים איש שקופצים ורוקדים לצלילי המוזיקה שלו. אני מניח שזה הרגע שבו אתה מחליט כמה מהאנרגיה הזו תנפח לך את האגו ותהפוך אותך לקניה ווסט, וכמה ממנה אתה מתכנן להחזיר ליקום.

עטיפת Hold On Now, Youngster

עטיפת Hold On Now, Youngster

בינתיים נראה שהלוס קמפסינוס בכיוון הנכון, וזה ברור אף יותר כשאחריהם עולים Kaiser Cheifs, שפעם היו רזים וחדים כמו תער עם אלבום ראשון ששרף את הנשמה, והיום הם שמנים וקלישאתיים עם אלבום שני ששרף כל שמץ של עניין שהאלבום הראשון יצר. עובדי אדמה יקרים שלי – לעולם אל תתדרדרו לשם.

(הופעות) חיות וחיוכים

6 בספטמבר, 2009

לפני בערך חודש וחצי גיליתי שאני הופך מעט אפאתי למראות המרהיבים שאפשר למצוא ביבשות אקזוטיות. “עוד יער גשם?” או “נמאס לי מהרי געש” הפכו להיות מחשבות שהדהדו לא מעט, מה שהביא אותי לפקפק בצורך שלי להמשיך ולטייל. אישית, נראה לי קצת פספוס להמשיך רק כדי להמשיך, והתחלתי לחפש כיוון מעניין יותר. מצאתי אותו, למרבה ההפתעה, דווקא בקוסטה ריקה.

בכפר קטן אך תיירותי להחריד בשם לה פורטונה פגשתי את סטייסי משיקגו. בין ביקור במעיינות חמים לשלושה לילות רצופים של התענגות על יין מקופסה, היא סיפרה לי כמה כיף כל שנה בפסטיבל Lollapalooza שמתרחש לו במרכז שיקגו, העיר הכי מדהימה שיצא לי לראות בטיול הזה. את השם שמעתי בעבר, אבל לשמוע חוויות ממקור ראשון השאיר לי טעם של עוד כאילו אכלתי נוטלה עם כפית.

סטייסי חזרה הביתה, ואני נשארתי עם בור מלא קנאה על כך שלא אזכה להיות בפסטיבל הזה, עד שבמהלך נסיעה באוטובוס פתאום נפל לי אסימון במשקל של חצי טון. למה שלא אסע לשיקגו? הרי להיות בפסטיבל כזה היה חלום שלי מזה זמן רב, ומאחר וכרגע אני בעסקי הגשמת חלומות זה נשמע כמו רעיון מוצלח ביותר.

הנסיעה ארכה עוד שלוש שעות שהרגישו כמו נצח, שעה נוספת של המתנה למחשב פנוי בהוסטל – ולפתע היה בידי כרטיס טיסה לשיקגו ולפסטיבל. המשפט “I'm walking on sunshine” מעולם לא נשמע לי מתאים יותר כדי לתאר איך אני מרגיש.

לו ריד בלולה פלוזה

לו ריד בלולה פלוזה

תוך כדי שאני טופח לעצמי על השכם על הספונטניות שהפגנתי בכל המהלך הזה, החלטתי שאם כבר אני בארצו של הדוד סם, אולי אבקר את חברי הטוב נועם שהתנחל לו בסן פרנסיסקו לתקופה. התחלתי לבדוק האם יש הופעות מעניינות בעיר בזמן שאהיה שם וקליק מאוחר יותר בגוגל גיליתי את פסטיבל Outside Lands, שזו השנה השנייה בה הוא מתרחש – בדיוק שבועיים אחרי שתם לולה פלוזה. נו, אמרתי לעצמי, כנראה בלוטו כבר לא אזכה אף פעם. ליקום, עם זאת, הייתה עוד הפתעה אחת בקנה עבורי.

The Dead Weather באאוטסייד לנדס

The Dead Weather באאוטסייד לנדס

בדרך לסן פרנסיסקו עצרתי לארבעה ימים בסן דייגו, לבקר חברים נוספים. כמובן שבדקתי אם יש משהו מעניין בעיר, וגיליתי דבר מדהים – בסמוך לסן דייגו ישנו מסלול מרוצי סוסים. בפני עצמו זה כנראה הדבר המשעמם ביותר בעולם (הייתי שם, חשבתי שאני נרדם בעמידה). החלק האדיר בתגלית הזו היא העובדה שבכל יום שישי מתקיימת שם הופעה שונה ושווה במחיר שישה דולרים – ובזמן שאני הייתי שם הופיעו הפליימינג ליפס! תענוג.

רק אצל הפליימינג ליפס - קראוד סרפינג בתוך בועת פלסטיק ענקית

רק אצל הפליימינג ליפס - קראוד סרפינג בתוך בועת פלסטיק ענקית

חברים, חודש אוגוסט הנפלא הזה היה אחת החוויות המדהימות ביותר שעברתי, וכרגע אני פשוט עסוק בניסיון לעכל את כל המאורע הזה בלי לשבת ולכתוב טרילוגיה. לתהליך הזה יש כמה תופעות לוואי, ואחת מהן היא כתיבה אובססיבית אודות כל הלהקות החדשות והמגניבות שהכרתי – אז צפו פגיעה.

* עד כמה שזה לא אמין, אני צילמתי את כל התמונות המופיעות בפוסט הזה. או יה!

חידושים

28 באוגוסט, 2009

יש משהו די מענג באיזה קאבר שאמן או להקה שוזרים באלבום שלהם. הגדיל לעשות Adem, עליו כתבתי לפני כמה חודשים, ששחרר דיסק שלם מלא חידושים לשירים שהוא אוהב והשפיעו עליו.

מלבד היותם לעיתים כיף בפני עצמם, עבורי החידושים הללו הם דרך נפלאה להתחבר ללהקה כזו או אחרת שחמקה ממני במשך השנים, או להציף ממעמקי האוסף המוזיקלי שלי איזה שיר שנחבא בסופו של דיסק אהוב ואף פעם לא קיבל את תשומת הלב הראויה. בזכות אדם, אני לא יכול לעבור יום בשבועיים האחרונים בלי לשמוע את Hotel Lounge האלוהי של dEUS, וגם הברידרז של קים דיל לפתע תפסו חלק נכבד מזמן שמיעת המוזיקה שלי. לכן, כל פעם שאני מוצא אלבום מתובל חידושים אני מקפיד לחפור ולחפור - ולרוב התוצאה שווה את המאמצים.

כמובן שאדם לא המציא את השיטה, וחידושים מסתובבים באלבומים כבר ימים ימימה. אחד היפים והמוכרים שבהם הוא אלבום האנפלאגד של נירוונה, שזרוע בחידושים של שירים מוכרים יותר ופחות. רבים מהם נשמעים כל כך אמיתיים ונכונים, כל כך נירוונה במהותם, שלקח לי זמן רב לגלות שמדובר בכלל בחידוש. אחד היפים שבהם, ולעניות דעתי גם אחד החידושים המוצלחים והמרגשים שנעשו אי פעם הוא Jesus Don't Want Me For a Sunbeam, במקור של ה – Vaselines. החבר'ה האלה היו אחת מהלהקות שקורט קוביין אהב לפמפם לעולם, חבורה שכללה גם את ה – Meat puppets (שלושה חידושים לשירים שלהם מופיעים באותו אלבום) ולהקות אחרות. כמובן שיש האומרים שבלעדי קוביין הווזלינס, על שמם הנורא, היו נשארים הערת שוליים קטנה בהיסטוריה של המוזיקה במקרה הטוב, אבל קנאה גורמת לאנשים לומר דברים רבים.

עטיפת אוסף שיצא לאחרונה

עטיפת אוסף שיצא לאחרונה

אז מי היו הווזלינס? הם פעלו בסוף שנות השמונים, כשהמוזיקה התחילה להתאושש ממה שעבר עליה בעשור האחרון ואנשים הפסיקו ללבוש כריות כתפיים עם טרנינגים של אדידס. שלושה סקוטים וסקוטית אחת שיצרו מוזיקה שנשמעה חמודה, אבל לפעמים גרמה לך להסמיק מרוב שהיא גסה ומכאיבה.

מתוך ייאוש, הווזלינס בעטו לכל כיוון – באפאתיות של בני גילםבדרך החיים עמה הם גדלו, בכנסייה, ביחסים שבין גברים לנשים ובמה לא. עם מילים חדות ומדוייקות כמעט כמו הפיקסיז, הם היו מאוכזבים מסט ערכים שלם שליווה אותם מהילדות, וחשו ריקנות צורבת וכמיהה בוערת לחלום ומטרה. כמה חבל שבשנת 89', אחרי שהקליטו אלבום בודד, הלייבל שלהם נסגר וגרר עימו את הלהקה השאולה, עד שלאחרונה הם התאחדו לכמה הופעות.

לי אישית ברור למה קורט קוביין העריץ את מילות השירים שלהם וקרא להם "כותבי השירים הטובים בעולם". את הכאב והייאוש, כמו במקרה שלו, אפשר היה לראות מקילומטרים, אבל מעל הכל בולטים הבלבול והרגשת אובדן הדרך – מה שקוביין חש בעצמו ומה שבסופו של יום גרם לו לכתוב המנונים שביטאו תחושות של דור שלם.