התחלה חדשה

20 באוגוסט, 2009

כבר מספר חודשים לא כתבתי כאן דבר וחצי דבר, כאילו התפוגגה לה כל המוזיקה המוצלחת-אך-קבורה-תחת-ענני-אבק. אבל יש לי סיבה טובה (או תירוץ סביר, תלוי איך מסתכלים על זה) – בשלושת החודשים האחרונים אני משייט לי במרכז אמריקה, דבר שמקשה על עדכון הבלוג. אמנם הכתיבה חסרה לי, אבל המאמץ של שימוש בקפה אינטרנט מאוד מתיש, כפי ש(אין סיכוי ש) זכור לכם מהפוסט שפרסמתי מברלין.

מה שכן הקפדתי לעשות בחודשים האחרונים זה לפגוש המון אנשים חדשים, ולבקש מכל אחד מהם כמה שמות. פה להקה, שם איזו זמרת בודדה, לפעמים באנגלית ולפעמים בשפות אחרות. את כל השמות רשמתי על חתיכות ארעיות של נייר שנשמרו באותו כיס פנימי בו הטמנתי את הדרכון וכרטיס האשראי שלי, בהם עצם הקיום שלי היה תלוי. השמות האלו, חברים, היו אחת המטרות הראשיות שלי בטיול הזה.

עכשיו, כשאני משיייט לי ברחבי ארה"ב ובאמתחתי לפטופ חדש, אני מוכן ומזומן לחלוק עמכם כמה מהשמות הללו, כמו גם הרבה שמות אחרים שהיו ברשימה עוד קודם. מקווה שתהנו.

***

על המלאך הנוכחי שמעתי בתחילת הטיול משלוש קנדיות-צרפתיות מרהיבות, יומיים אחרי שפגשתי אותן. ישבנו בהוסטל בסנטה קטלינה, כפר פצפון בחוף הפסיפי של פנמה. דרך הרמקולים של קלודין התנגנו מנגינות שונות, בעוד אנחנו מנמנים על ערסל אחרי עוד יום מעייף בים, כשפתאום צץ לו קול הפעמונים של ביאטריס מרטן, או "Coeur de Pirate" ("לב של פיראט" בצרפתית) כפי שהיא מעדיפה לקרוא לעצמה.

Coeur de Pirate

Coeur de Pirate

"מי זו?” שאלתי. ז'נבייב ומליסה, שכבר התרגלו בזמן הקצר שהכרנו להיותי נודניק אימתני של מוזיקה וכבר הבטיחו לי שלוש פעמים שלפני שניפרד הן יכינו לי רשימה עם הרבה שמות של אמנים מוצלחים, מיד סיפרו לי בעיניים בורקות.

אז ביאטריס (ותסלחו לי שאני משתמש בשמה האמיתי, פשוט CdP נשמע לי כמו דגם של רובוט) היא בחורה בת 20 וקצת מקוויבק, שיוצרת מוזיקה ממש, אבל ממש יפה, בצרפתית. תוך כדי לימודי המוזיקה בתיכון היא החלה לכתוב שירים, ובשנת 2007 היא עשתה לכולנו טובה גדולה, וגם החלה להעלות אותם למייספייס החדש דנדש שלה.

חברי להקת Bonjour Brumaire שבדיוק התגבשה שמעו את הקול שלה, שנשמע כמו הכלאה בין קרמל, נוטלה ורונה קינן, וקראו לביאטריס להצטרף לשורותיהם כזמרת וקלידנית – מה שהיא אכן עשתה לתקופה קצרה. בספטמבר 2008 יצא אלבומה הראשון, Coeur de Pirate, וזמן קצר לאחר מכן היא עזבה את הלהקה על מנת להתרכז בקריירת הסולו שלה.

Béatrice Martin

Béatrice Martin

המוזיקה של ביאטריס, כמוה, היא קטנה, חמימה וחייכנית, ולפעמים מאוד מזכירה את קרן אן באלבומיה הראשונים. לא כל מה שהיא עושה מרהיב באותה מידה, אבל הרוב נשמע כמו עננים, וזה יפה כל כך שבא לבכות. בחודשים הקרובים אני אמור להיות במונטריאול, ובתקווה אצליח לראות את הפלא הזה בהופעה חיה. כמובן, שעם המזל שלי היא בדיוק תופיע בישראל או משהו, אבל תחזיקו לי אצבעות.

מחזיק אצבעות

9 במאי, 2009

יש לי הערכה גדולה ללהקות שגיבשו לעצמם סגנון מוזיקלי ואז מחליטות להשיל אותו ולגדל אחד חדש. יש בזה אומץ בכמויות מעוררות הערצה. אל תתבלבלו עם להקות שנסחפות אחרי אופנות מוזיקליות – אם תזרקו אבן לכל כיוון בניו-יורק תפגעו בחמש כאלה לפחות, עושות פוזה למצלמות.
אני מדבר על הלהקות שקובעות את העתיד של המוזיקה, שמתחילות משהו חדש. לפעמים התוצרים של להקות כאלו מוצלחים ולפעמים הם צל חיוור של הכישרון שהיה, אבל הכוח לרוץ קדימה ולחפש מחזיר אותי אליהן כל פעם מחדש. כאלו הם Architecture in Helsinki האוסטרלים, אנסמבל של מוזיקאים מוכשרים בצורה בלתי רגילה, שבשיאם עשו פופ שמשוגע תהיה הגדרה שפויה שלו.

בהנהגתו של הארכיטקט המוזיקלי הראשי, קמרון בירד, התגבשה לה בין השנים 2000-2002 חבורה המונה שמונה מוזיקאים, כמעט כולם מנגנים על שניים או יותר כלים. הם הופיעו פעם-פעמיים, החלו להקליט יחדיו, ואז בירד נאלץ לנסוע לפורטלנד שבארצות הברית לתקופה לא קצרה. כשחזר הוא הוציא את החברים מהמקפיא, שינה כיוון מוזיקלי, והתיישב לכתוב את האלבום מחדש. תוך שישה ימים הוא סיים שלושה רבעים מתוכו, ונכנס להקלטות.

ב – 2003 יצא Fingers Crossed, ממתק מתמשך של פופ מלודי ושקט, עשיר מוזיקלית ורב שכבות כמו עוגה טובה. אבל הגדולה האמיתית של AIH הגיעה רק בשנת 2005 בצורת האלבום השני שלהם, In Case We Die.

עטיפת In Case We Die

עטיפת In Case We Die

אתם מכירים את הרגע הזה, אחרי ששותים קצת יותר מדי אלכוהול, מגיעים הביתה ונופלים על המיטה, ואז כל החדר מתחיל להסתובב סביבכם? אז ככה נשמע האלבום הזה. עשרות כלים מופיעים בכל שיר, הקצב משתנה לפחות פעם אחת במהלך כל רצועה ולרוב המילים חידתיות כמו חמשיר לא מוצלח של חמיצר. אבל איך שהוא, בצורה לא מוסברת לחלוטין, זה פשוט מושלם.

ב - 2006 שתיים מחברות הלהקה עזבו על רקע חילוקי דעות אומנתיים, ומעט מאוחר יותר באותה השנה יצא אלבום בשם We Died, They Remixed בו אמנים שונים ערבלו מחדש את כל In Case We Die. אני מודה שמעולם לא הקשבתי לו – ולעולם לא אקשיב. המקור כל כך מוצלח ומלווה אותי כבר כל הרבה זמן, שאין לי שום סיבה לרצות כל שינוי שלו. בנוסף, גם אמרו לי שהוא מחורבן.

ב – 2007 AIH הוציאו את Places Like This. האלבום הזה מכיל כמה פנינים כמו Heart it Races, אבל בסופו של יום AIH נשמעים כמו גרסא פחות חיננית של עצמם. בירד נשמע כאילו הוא שר דרך צפרדע צרודה בחלק לא קטן מהאלבום וכמכלול, זו יצירה הרבה פחות מרגשת מאשר האלבומים הקודמים ואפילו די מעצבנת לעיתים (בעיקר כששיר טוב הופך באמצע לגרוע – אין מתסכל מזה). מה שקצת מציל את המצב הם הקליפים המגניבים שלהם, כמו Like it or Not.

AIH בהופעה בפינלנד

AIH בהופעה בפינלנד

ב – 2008 פרש מהלהקה חבר נוסף, ומעט מאוחר יותר יצא סינגל חדש מתוך האלבום המתקרב Vision Revision, אותו הם מקדמים כמו משוגעים. השיר נשמע כמו סינדי לאופר על אסיד ויש לזה קסם אייטיזי מסוים, אבל אני עדיין לא לגמרי בטוח מה אני חושב עליו או על הקליפ שלו (אגב, נראה אתכם מזהים את האורח מלהקה אחרת שמופיע לרגע בקליפ ובשיר). למרות הכל, אני עדיין מאמין ב – AIH, הרבה מאוד בגלל דברים כאלה, ומחזיק אצבעות שכל הניסויים שלהם יובילו למשהו מוצלח בעתיד.

***

שני דברים לא קשורים -

הראשון – השמטתי מהפוסט של שבוע שעבר את התודה לתומר, חבר יקר, שגילה לי (ואף קנה לי) את האלבום המרהיב של ג'ורג' בנסון. אז תומר – תודה.

השני – מסתבר שאם כותבים פוסט בוורד, אז אקספלורר לא מתמודד עם זה בצורה חיובית ולא מעלה את האתר. אותי אישית זה תמיד משעשע כששני מוצרים של מיקרוסופט מכשילים אחד את השני, אבל אני מתנצל בפני כל מי שלא יכל לצפות בבלוג בשבוע האחרון.

ליטל דארלינג

2 במאי, 2009

אין, אין, אין על הביטלס. אף אחד לא ישכנע אותי שהם סתם היו במקום הנכון ובזמן הנכון, שחצי מהרעש הוא בכלל הייפ לא מוצדק או בכל מיני אמירות אופנתיות דומות. ארבעת המופלאים המציאו את המוזיקה מחדש פעם אחר פעם, שוברים קירות שהם בעצמם בנו בקצב לא אנושי. התמוטטות העצבים של בריאן ווילסון מהביץ' בויז, שהתפרק אחרי ששמע את "סרג'נט פפר" והבין שלעולם לא ייצור אלבום טוב יותר, רק מוכיחה את זה.

ההערצה הגדולה הזו מקשה עלי לאהוב קאברים לביטלס. כל פעם שמישהו מנסה לחדש שיר של מלכי המלודיות המושלמות, התוצאה מקבלת מינוס רציני, וצריכה לעבור מסכת ייסורים כדי להיכנס לי לפלייליסט. מייספייס יודע שרבים ניסו ומנסים לשפוך אור חדש על היצירות האלה, אבל התוצאה היא כמעט תמיד חיקוי חיוור. למזלנו, מתוך ים הבינוניות אפשר לדלות כמה פנינים מיוחדות ששווה לנצור, ועל המבריקה מכולן נשוחח היום.

Abbey Road - ייתכן וזו העטיפה המפורסמת ביותר בעולם

Abbey Road

ב – 26 לספטמבר 1969 הוציאו הביטלס את האלבום המופלא Abbey Road. שלושה שבועות אחר כך, נכנס ג'ורג' בנסון, גיטריסט ומוזיקאי מחונן, לאולפן, להקליט את הגרסא שלו לאלבום הזה. התלוו אליו נגנים ויוצרים ענקים כמו הרבי הנקוק, רון קרטר ועוד רבים שקצרה היריעה מלהכיל, כולם מהקרם דה לה קרם של הג'אז העולמי. כמה ימים בודדים במהלך אוקטובר ונובמבר באותה השנה הספיקו להקלטת החומר, ובתחילת 1970 שוחרר לאוויר העולם אלבום המחווה The Other Side of Abbey Road.

במשך 31 הדקות של אלבום המופת הזה, לקח בנסון את הדיסק המקורי, השמיט חלק מהשירים, ערבב את השאר, והתחיל לעשות קסמים. החל מעיבוד ג'אזי מרהיב של Golden Slumbers/You Never Give Me Your Money, דרך הגרוב של Because/Come Together, הנינוחות של Oh! Darling, הקסם של (Here Comes the Sun/I Want You (She's So Heavy ועד ל – Something/Octopus's Garden/The End, אין רגע חלש באלבום הזה. ועל אף השוני המוזיקלי בין הרצועות השונות, הכל נשמע כל כך במקום – הסגנונות השונים פשוט נמסים אחד לתוך השני.

מצאו את ההבדלים

The Other Side of Abbey Road - מצאו את ההבדלים

אחרי עוד כמה האזנות, נופל האסימון עד כמה בנסון עשה כאן משהו מדהים באמת. הוא לקח יצירת מופת אדירה, כזו שפשוט אסור לגעת בה, ועשה ממנה עוד יצירת מופת, נפרדת לחלוטין. העיבודים מתחככים במקור ואז קופצים למקום שונה לחלוטין, והשירים משתנים הלוך ושוב כמעט בלי ששמים לב. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו תמיד נמצאים ברקע, צפים בנינוחות על אגם הממיס ומאחד נהרות של הגדרות מוזיקליות.

אבל בעיני, יותר מהכל, החום שהאלבום הזה מקרין הוא הגדולה האמיתית שלו. בנסון בראש ובראשונה מנסה להדגיש את הגאונות של האלבום המקורי, ומרגישים ש – The Other Side of Abbey Road נוצר מאהבה והערכה אמיתית למקור. האם יש מחווה יפה מזו?